למען הדיוק

אני מורה לעברית בכל רמ”ח אברי,

שוחרת ספרות עברית מושבעת

אני נפעמת מיצירות ספרות

העושות במילים כחומר גלם

ונופחות בהן חיים חדשים

אך עם כל זאת ואף על פי כן,

גילוי נאות

אני לא “מתה” על דקדוק.

ההבחנה בין שוא נח לשוא נע אף פעם לא עוררה בי התפעמות, גם לא שורשים מרובעים או הטיה של פעלים וההתמודדות עם דקויות דקדוקיות, לא הסבה לי נחת, בלשון המעטה.

כסטודנטית בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב, הבעתי בפני ד”ר אבשלום קור, המרצה שלי לדקדוק, את הדאגה שלי מההתמודדות עם חוקי הניקוד.

להפתעתי, הוא היה הרבה פחות מודאג ממני והבטיח לי שהטעויות בניקוד לא ישפיעו על עתידי המקצועי… באשר יהיה.

לפני מספר שנים, כשכבר עבדתי כמנהלת, נזכרתי בשיחה ההיא עם אבשלום קור,

במסגרת דיונים על תוכנית העברית בבית הספר ועל הצעדים שכדאי לקחת, כדי לקדם את התלמידים לרמה תפקודית גבוהה יותר בעברית,

מנהלת המחלקה, ציינה בסבר פנים חמור, כי יש לקיים בדחיפות סדנת רענון של חוקי הניקוד בעברית, “את אולי לא תאמיני, אבל יש מורות שאינן יודעות מתי לנקד בצירה ומתי בסגול ויש שמתבלבלות בין שוא נח לשוא נע…” היא אמרה…

נדהמתי, שלא לומר נבהלתי.

האומנם?

ההקפדה על דיוק דקדוקי עד לרמת הדיוק ברמת הניקוד, היא הגורם שיכריע את מידת ההצלחה של התלמידים ברכישת מיומנויות תפקודיות של התלמידים בעברית?

ברור לי שזה היה מקרה קצת קיצוני (אני מקווה), אבל מטבע הדברים, שיעורי העברית של כל אחד מאיתנו משקפים במידה זו או אחרת את התחומים שליבנו נמשך אליהם יותר. יש ביננו אוהבי שירה וסיפורת, שוחרי קולנוע ודרמה ויש שאוהבים דקדוק – וזה בסדר, כל עוד אנחנו שומרים על איזון וזוכרים את המטרות שלשמן התכנסנו.

וכך אני תוהה ביני לבין עצמי לעיתים, האם כמורה לעברית אני עושה את מלאכתי נאמנה, למרות שאיני נוהגת להקפיד על חוקי ניקוד, ומנקדת על פי ההגייה בלבד (במקרים הבודדים בהם אני מנקדת …) ואיני מלמדת דקדוק לשם הדקדוק.

השבוע, היה לי העונג לשמוע הרצאה של הבלשן פרופ’ גלעד צוקרמן, במסגרת וובינר לסטודנטים של מידלברי קולג’, בה הוא דיבר על הדקדוק בשפה העברית והסביר מדוע יש להפסיק לתקן טעויות שכיחות בעברית אפילו (או במיוחד) בקרב דוברי עברית ילידים.

בספרו “ישראלית שפה יפה” (עם עובד), צוקרמן, פרופסור לבלשנות באוניברסיטת אדלייד שבאוסטרליה, ובעל תואר דוקטור מאוניברסיטת אוקספורד וקיימברידג’, טוען שכעקרון, דוברי שפה ילידיים, אינם טועים בשפתם. והוא קורא להפסיק לתקן את אלו הנכשלים לכאורה בלשונם, שכן מלכתחילה אין מדובר בטעויות.

העובדה ש90% מהישראלים לא אומרים את המספרים על פי החוקים המגדריים (עשרה שקלים ולא עשר שקלים),  אינה יד המקרה ואינה מעידה על בורות.

צוקרמן טוען שהסיבה לכך היא, שאנחנו הישראלים, מדברים ישראלית ולא עברית.

בניגוד לספרות המחקרית הישראלית הטוענת שהעברית המדוברת בימינו מבוססת על העברית המקראית/המשנאית, צוקרמן מציג תיאוריה על פיה, הדקדוק של העברית המודרנית – המחודשת, נשען בו זמנית הן על העברית והן על שפת היידיש.

איך קרה ששפה אירופאית -היידיש הפכה לתורמת עיקרית של שפת העברית המתחדשת?

צוקרמן מסביר, שהישראלית היא אינה שפה שהתפתחה באופן אורגני, אלא תוצאה של גנזה היברידית. ומזכיר שהחייאתה ההיברידית של העברית קרתה לאחר לא פחות מ-1750 שנה בהן היא הייתה שפה לא מדוברת.

לעובדה ש-מחיי העברית (המייסדים), היו ארופאים ושפת אמם הייתה יידיש, יש השפעה מכרעת על היקף ההשפעה היידישאית על העברית. אילו אותם מייסדים (אליעזר בן יהודה ובני דורו) היו דוברי ערבית, קרוב לוודאי, שפני הישראלית היו שונים בתכלית.

הסיבה ל”טעויות” הרווחות בעברית, או במילים של צוקרמן, ה”סכיזופרניה הדקדוקית” של הישראלים, נעוצה בכפיה של חוקי הדקדוק התנכ”ים/משנאים על השפה ה ישראלית ,המבוססת ברובה על שפה שפת היידיש בכלל.

התיזה של צוקרמן כשלעצמה היא תיזה בלשנית חדשנית ומרתקת.

התיזה החדשנית שמציג צוקרמן היא ללא ספק מאתגרת ובעלת ערך אקדמי – בלשני רב אבל מעבר לכך, היא מעלה סוגיות לשוניות תרבותיות חשובות לא פחות והיא דורשת

עצמאות דקדוקית ל ישראלית

עצמאות משומרי הסף של העברית, המקפידים על טוהר השפה.

שפה שונה ועצמאית, ישראלית

המעניקה לדוברי השפה – עצמאות דקדוקית – המאמצת את ה”טעויות” הלשוניות איתן אנחנו (דוברי השפה) מתמודדים ועליהן אנחנו לא סולחים.

זה מלהיב אבל גם קצת מבהיל,

וללא ספק, דרוש לנו, העוסקים בהוראת העברית עוד זמן וידע בטרם נוכל לגבש דיעה ברורה לגבי התובנות הבלשניות המהפכניות שמציג פרופ’ צוקרמן,

עם זאת, ובין אם אנחנו (המורים לעברית) נוטים להסכים או לא להסכים עם פרופ’ צוקרמן, הוא ללא ספק:

גורם לנו לבחון את הנושאים הדקדוקיים עליהם אנחנו מתעכבים בהוראת העברית, מנקודת מבט שונה ומרעננת, מזכיר לנו, שבסך הכל השפה היא כלי שנועד לאפשר לנו להבין אחד את השני.

ואולי מעבר לכל,

התאוריה של פרופ’ צוקרמן, מאפשרת לנו כמורים לעברית וכמורים בכלל,

לגלות מידה של סלחנות.

 

תחשבו על זה

שלכן.ם,

אילנה

Comments

  • אסנת
    יוני 18, 2019

    כתבת יפה.כרגיל.
    מעניין ביותר

    • Ilana
      יוני 24, 2019

      תודה רבה אוסנת. שתהיה לך חופשת קיץ מהנה ומרעננת.
      שלך
      אילנה

  • Hanni
    יוני 20, 2019

    תודה רבה!! בהחלט יש לנו, המורים לעברית, חומר למחשבה ולעיון מחדש עקב דבריו של פרופ׳ צוקרמן. כתבה מעניינת.

  • Ilana
    יוני 24, 2019

    תודה רבה חני.

  • ריקי
    יוני 26, 2019

    מאמר יפה וכבר שמעתי אודות הגישה הסינית של תפיסת העברית החדשה. אני תוהה איפה הגבולות? איפה ההבחנה בין הסלנג לבין העברית הישראלית. נשמע כי איש הישר בעיניו יעשה. זה שמלכתחילה יוצרי השפה מקורם באשכנז והתעלמו עד דחו את השפה העתיקה של אבותינו, אותה דיברו יוצאי המזרח, האם זה מקנה להם לדחות חלקים טובים ממנה?
    השפעת היידיש היא רק חלק מההיסטוריה של העברית. אישית, אני אוהבת את השפה של יהורם גאון ודומיו אך בהחלט מקבלת את ההשפעות האחרות. שמישהו יקום ויעביר לציבור מה מתקבל ומה לא (אני יגיד או אגיד בררר).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *